החלטה בתיק בש"א 4940/07

פתח דבר

1.         בפני בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל פעולה בנכס ברחוב האומן 18 בירושלים, גוש 30131 חלקה 10 חלקת משנה 15 בשטח של 92 מ"ר כולל מחסן וגלריה בשטח של 40 מ"ר (להלן:" הנכס, או הגלריה"). ביום 1.3.07, ניתן נגד הנכס צו הריסה מטעם המפקח על רישום המקרקעין, במסגרת תיק מס' 360/04 (להלן: המפקח וההליך).

2.         בדיון אשר התקיים ביום 28.11.07, הופיע עו"ד ניסים ב"כ המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בלבד לדיון. כל אחד מבאי כוח הצדדים חקר את המצהיר של הצד שכנגד.

טענות המבקשת:

3.         הנכס הינו בבעלות המבקשת ולמשיבה 2 אין ולא היו כל זכויות בקשר אליו.

המבקשת גילתה כי בין המשיבות התנהל הליך משפטי בתיק האמור, בפני המפקח, כאשר המשיבה הייתה תובעת ואילו משיבה 2 - המחזיקה בנכס, הייתה נתבעת. במסגרת אותו הליך נעתר המפקח לבקשת המשיבה וציווה על הריסת הנכס בתוך 90 יום מיום מתן פסק דינו.

משנודע לה דבר ההליך האמור, פנתה המבקשת למפקח ביום 14.3.07 בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ואולם, המפקח דחה את הבקשה על הסף, זאת מאחר והמבקשת אינה צד להליך שהתקיים בפניו. עוד קבע המפקח, כי "אך הסעד יכול להינתן על ידי בימ"ש מוסמך בהליך עצמאי שתיזום". מכאן נולדה התובענה והבקשה דנן.

4.         המבקשת טוענת, כי התנאים למתן צו המניעה מתקיימים. היא הטעימה, כי הריסת הגלריה תגרום לה נזק בלתי הפיך ופגיעה בקניינה; היא הוכיחה שיש לה זכויות קנייניות לכאורה בנכס, והיא באה בשערי בית המשפט בניקיון כפיים.

תגובת המשיבה

5.         ראשית טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להדחות על הסף כי המבקשת לא צירפה תצהיר התומך בבקשתה, ובמקום זאת צורף תצהיר של אחיה מר אהוד מריעוז.

לגופה של הבקשה, נטען, כי בהליך אשר התנהל בפני המפקח התבקש צו הריסה לחלקה של הגלריה הפולש לרכוש המשותף, ולא לגלריה. התביעה הוגשה כנגד משיבה 2 כדין. בהליך האמור, קבע  המפקח, כי אין נפקא מינה מי בנה בפועל את הגלריה, שכן הקובע הוא שהגלריה כיום מצויה בבעלותה ו/או בחזקתה של הנתבעת, היא משיבה 2, אשר עושה בה שימוש ייחודי, ולכן קיימת לתובעת, שהיא המשיבה, עילת תביעה כדין נגדה. בתיק מינהל מקרקעי ישראל שהומצא למפקח נמצא תשריט הבית המשותף מתאריך 29.8.90 אשר לפיו אין כל התייחסות, ציון או רישום של הגלריה כולה או חלקה. עובדה זו מעידה על כך, כי הגלריה נבנתה בשלב מאוחר יותר לבניית הבניין, וממילא לא קיים בתיק וועד הבית אישור או הסכמת הדיירים לבנייתה.

6.         עוד הוסיף בא כוח המשיבה, כי חוזה החכירה של המבקשת מדבר על הצמדה של "מחסן" ולא של "גלריה". כמו כן, נכס המבקשת מצוי בקומה השלישית של הבניין בעוד הגלריה נבנתה בחלקה העליון של קומת הכניסה לבניין. בא כוח המשיבה הביע תמיהה הכיצד המבקשת תוכל לטעון שיש הצמדה כאשר קיים מרחק בין הגלריה לנכס שאליו מוצמדת.

בא כוח המשיבה הוסיף וטען, כי במשך שנים רבות החזיקה משיבה  2 בנכס ללא כל הסכם בינה לבין המבקשת. העובדה שלאחר 3 שנים בהן התנהל המשפט בפני המפקח, "מתעוררת" המבקשת בזעקות שבר, מעוררת תמיהה. היתכן הדבר, כי משיבה 2 לא תדווח למבקשת על עצם הגשת התביעה? יתרה מזו בהחלטתו של השופט רביד, בה נדחה ערעורה של משיבה 2 כנגד פסק דינו של המפקח נאמר כי: "המערערת שינתה את טעמה כי הזכויות בגלריה שייכות לגב' דן מריעוז", והדבר אומר דרשני.

עוד הוסיף ב"כ המשיבה, שבית משפט זה יושב כערכאה שלישית בנושא זה: תחילה החליט המפקח על הבתים המשותפים, אשר נתן פסק דינו לאחר ביקור במקום ועיין בתשריט הבית המשותף מיום 29.8.90 - תשריט הקודם לתשריט שצרפה המבקשת מתאריך 7.1.99 , לאחר מכן, היה דיון בבית המשפט המחוזי במסגרת ערעור אשר הגישה משיבה 2 נגד פסק דינו של המפקח, והנה כעת בית המשפט המחוזי נדרש בשלישית לעניין.

דיון

7.         תחילה יש לדחות את הטענה המקדמית של המשיבה בדבר אי תמיכת הבקשה בתצהיר. המבקשת תמכה את בקשתה בתצהיר מטעם אחיה, שהינו מיופה כוחה ומכיר את העובדות לאשורן, כמי שטיפל בנכסי המשפחה לאחר מות אביהם. 

8.         על פי מצוותה של תקנה 362 לתקנות הסדר האזרחי תשמ"ד-1984, כאשר דן בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בצורת צוו מניעה עליו לבחון מספר תנאים:

א.                 ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה :

בענייננו, המבקשת הוכיחה לכאורה קיומה של עילת תביעה הצהרתית לבעלותה על הגלריה. במידה המספיקה למתן הצו הדרוש בידיה הסכם חכירה ממינהל מקרקעי ישראל מיום 12.5.2004 ובו מוצמד לנכס "מחסן" בשטח של 40 מ"ר, תקופת החכירה הינה ל-49 שנה החל מתאריך 19.3.1978 וכלה בתאריך 18.3.2027. נוסף לכך, המציאה המבקשת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בו קיבלה המבקשת בעלות על חנויות בקומה העליונה שמוצמדת אליהן יחידת הורים בקומת הביניים. לטענת המשיבה, מסמכים אלו אין בהם כדי להעיד האם הגלריה מהווה חלק מקורי של הבניין מלכתחילה, או האם היא נבנתה כדין.

 לשטח שבמחלוקת יש מספר כינויים, גלריה, מחסן ויחידת הורים. המחלוקת אינה סביב השם אלא השטח בעצמו המוצמד לנכס שבבעלות המבקשים. שטח זה של 40 מ"ר כונה בתשריט מב/3 כגלריה, בהסכם החכירה כ מחסן, ובפס"ד שבפשרה כיחידת הורים. ואולם, אין שטח אחר שעולה מהתשריטים שהוגשו לבית המשפט בשטח של 40 מ"ר מלבד שטח המחלוקת. כך שכל הסיכויים ששלושת הכינויים מתייחסים לאותו שטח. יש להבהיר, כי בדיון בסעד זמני, אין בית המשפט נדרש לרדת לעומקם של דברים, אלא הוא מתבקש לבדוק קיומן של ראיות לכאורה.